החלטה בתיק בש"פ 9354/09

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ח' כוחן) בעניין גובה הערבויות שהוטלו על העורר לצורך הבטחת התייצבותו להליך הפלילי המתנהל נגדו.

ההליכים עד כה

1.        כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מייחס לעורר ולאחרים עבירות של הלבנת הון וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במסגרת פרשת הלבנת הון נרחבת בבנק הפועלים. בגדרי כתב האישום נטען, כי העורר שימש איש קש של ארקדי גאידמק במסגרת משא ומתן לרכישת חברת הפוספטים ההולנדית טרמופוס; וכי העורר - יחד עם גאידמק ומנהלים בכירים בבנק הפועלים - פעל ליצירת מצגים כוזבים שנועדו להסתיר את זהותו של גאידמק כמי שבעבורו ובכספו מתנהל המשא ומתן. היקפן של העבירות המתוארות בכתב האישום עומד על כחמישים מיליון דולר. בעקבות הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה להטיל על העורר ערבויות, מכוחם של סעיפים 44 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). הטלת הערבויות נועדה, לעמדת המשיבה, להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט, נוכח כתב האישום החמור שהוגש נגדו.

2.        בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והטיל על העורר את הערבויות הבאות: שעבוד דירה בתל-אביב, השייכת לאחי העורר, לטובת המדינה; הפקדת ערבות עצמית בגובה 2 מיליון דולר; ערבות צד ג' שתיחתם על ידי אחיו של העורר בסכום של מיליון דולר; והפקדת מזומנים בסכום של 2.5 מיליון דולר או שיק בנקאי בסכום זהה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי התכלית המונחת בבסיס הטלת הערובה היא הבטחת התייצבותו של העורר להליך המשפטי בעניינו. לפיכך, הגם שהמשיב הוא אדם אמיד ועתיר נכסים אין בכך כדי להצדיק הטלת ערובה בסכום גבוה שיהיה למעלה מן הדרוש לשם הגשמת התכלית האמורה (עמ' 8-7 להחלטה). בהמשך עמד בית המשפט על העובדה שמזה עשרות שנים מתגורר העורר באירופה ולטענת המשיבה, עם התפתחות והתקדמות החקירה בעניינו הוא ניתק כליל את מעט הזיקה שנותרה לו לארץ; על השלב בו מצוי ההליך המשפטי בעניינו של העורר - לאחר הגשת כתב אישום וטרם שמיעתן של הוכחות; וכן על העובדה שהעורר התייצב לחקירות אליהן הוזמן ומסר הודעות מפורטות, ולכן, לשיטתו של בית המשפט "החשש אותו העלתה [המשיבה], לאור התנהלותו הקודמת של [העורר], הינו חשש ערטילאי, שכן על אף קשיים שכביכול הערים [העורר] לשיטת ה[משיבה] הרי שבסופו של יום הוא התייצב לחקירה ומסר מספר הודעות מפורטות. יוצא אפוא, כי החשש אותו הציבה [המשיבה] בבסיס בקשה זו, טרם עמד במבחן המציאות ולכך עליי לתת את הדעת" (עמ' 7 להחלטה. ההדגשות הוספו, ע' פ'). בסופו של יום, לאחר שאיזן בין מכלול השיקולים שלעיל, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי קיימת הצדקה להטלת ערובה על העורר, בהתאם למתווה שלעיל. על רקע זה הוגש הערר שלפניי. הדיון במעמד הצדדים נערך ביום 25.11.2009. בעקבות הדיון, אפשרתי לצדדים לנסות להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט. בהודעה שהוגשה לי ביום 29.11.2009 הודיעו הצדדים כי המגעים ביניהם לא צלחו, ולאחר השלמות טיעון בכתב שהוגשו בהתאם לרשות שניתנה, אין לי אלא להכריע בטענותיהם.

הטענות בערר

3.        העורר סבור, כי גובה הערובה שהוטל עליו הינו חסר תקדים ובלתי מידתי, במיוחד נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החשש להימלטותו מן הדין הינו, לעת הזו, ערטילאי. לטענתו, ערובה בסדר גודל כזה לא הוטלה גם במקרים חמורים בהרבה מזה שלו. עוד הוא טוען, כי חרף כך שבית המשפט ציין בעצמו כי גובה הערובה איננו נגזר באופן ישיר ממצבו הכלכלי של הנאשם או מחומרת העבירות שיוחסו לו, הוא קבע - באופן שרירותי וללא הנמקה - ערובה שגובהה נגזר משיקולים אלה ממש. העורר מדגיש, כי הוא נטול עבר פלילי וכי עד להגשת כתב האישום נגדו, הוטלה עליו ערובה נמוכה בהרבה וחרף כך, הוא התייצב לכל החקירות בעניינו. העורר מוסיף וטוען, כי המדינה מערבבת מין בשאינו מינו, כאשר היא מבקשת להחיל עליו את הכללים החלים, מכוחו של סעיף 21 לחוק המעצרים, על נאשמים שלגביהם קיים חשש שמא שחרורם יביא לידי שיבוש הליכי משפט או הימלטות מן הדין. זאת, חרף כך שהטלת הערובה בעניינו נתבקשה מכוחו של סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, שלגביו המבחן הרלוונטי הוא המבחן של הבטחת התייצבות להליך. בכתב הערר נטען עוד, כי על התביעה היה להציג ראיות לכאורה שיבססו את הטענות המיוחסות לעורר, אולם בדיון לפניי הבהירו באי-כוח העורר כי הגם שהפעלת הסמכות אינה מותנית בכך, הרי שבקביעת סכום הערבות יש ליתן את הדעת לכך שטרם הוצגו ראיות לכאורה בשלב זה. לבסוף נטען מפי העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלצד הטלת שעבוד על דירתו של אחיו - מהלך שנעשה בהסכמת האח - הוסיף בית המשפט וקבע מיוזמתו, ללא הסכמת האח, כי האח יחתום גם על ערבות עצמית בגובה מיליון דולר. להשקפת העורר, החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות ודינה להתבטל.

4.        המשיבה סבורה, כי מידתיות הערובה צריכה להיבחן במשקפיי האיזון בין החשש מפני הימלטות העורר מן הדין לבין יכולתו להפקיד את סכום הערובה. איזון זה מוביל, לעמדתה, למסקנה לפיה הערובה שהוטלה על העורר הנה מאוזנת ומידתית, ובנסיבות העניין, אף מתחייבת לצורך הבטחת התייצבותו להליך. המשיבה מדגישה, כי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר, וככל שיורשע בהן הוא צפוי לעונש מרבי של כ-10 שנות מאסר - עובדה המקימה, כשלעצמה, חשש להימלטות מן הדין. בנוסף, בעניינו של העורר קיימות נסיבות ספציפיות - עליהן עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו - המקימות גם חשש קונקרטי להימלטות מן הדין. על נסיבות אלה מוסיפה המדינה, כי כתב האישום שהומצא לעורר בדואר אישי למקום מושבו בשוויץ לא נדרש על ידו ומכאן שמתעוררת שאלה אם זהו אכן מקום מגוריו הנוכחי. עוד מציינת המשיבה כי העורר הגיש בקשה לויתור על אזרחותו הישראלית, צעד אשר לעמדתה מלמד על רצונו לאיין את זיקתו לארץ. המשיבה מדגישה כי העורר הוא אזרח איטליה המחזיק לפחות בדרכון זר אחד, ובשנים האחרונות הוא העתיק את מקום מושבו מבלגיה לשוויץ, עובדה המלמדת לא רק על המוביליות שלו ועל האמצעים העומדים לרשותו, אלא גם על הקושי בו תתקל המדינה לו תבקש לאתרו ולהביאו לדין בארץ. בנסיבות אלה סבורה המשיבה כי רק ערבות בסכום כספי משמעותי תרתיע את העורר באופן שיאיין את הפיתוי להימלט מאימת הדין וכי באיזון בין חשש ההימלטות לבין יכולתו של העורר להפקיד ערבות, יש ליתן את הבכורה לשיקול הראשון. המשיבה מדגישה כי האבחנה אותה מבקש בא-כוח העורר לערוך בין הטלת ערבות בשני המסלולים השונים עליהם עמדנו - אינה מקובלת עליה, שכן לעמדתה, בשני המסלולים ערבות להבטחת התייצבות נקבעת תוך איזון בין החשש מהימלטות הנאשם לבין יכולתו הכלכלית להפקידה ולא מן הראיות נגדו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי עניינו של העורר אינו תקדימי במובן זה, שבעבר כבר הוטלו ערבויות בסדרי גודל דומים. לבסוף היא מציינת כי ככל הנראה נפלה טעות בנוגע למידת נכונותו של אחי העורר לערוב לו, ולכן חלף ערבות האח יש להגדיל את ערבותו העצמית של העורר.

דיון והכרעה

השיקולים בקביעת תנאי ערובה

5.        חוק המעצרים כולל שני מסלולים מקבילים לעניין שחרורו של נאשם בערובה. המסלול הראשון, עניינו בנאשם שלגביו מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. במקרה כזה, ככל שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאים שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה, ייעשה הדבר מכוח הוראת סעיף 21א(ב)(1) לחוק המעצרים. המסלול השני - המעוגן בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים - עניינו בנאשם שנגדו לא קמה עילת מעצר, ולגביו הסתפק בית המשפט, לכתחילה, בהטלת ערובה (וראו: בש"פ 2712/96 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 705, 711-710 (1996); בש"פ 2094/98 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 697, 701 (1997). להלן: עניין הורוביץ; יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון (תשנ"ח) בעמ' 347. להלן: קדמי). התכלית של הטלת הערובה במקרה כזה אחת היא: הבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט או לריצוי עונשו (בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 855, 862 (1994)). לכן, מקום בו משחרר בית המשפט נאשם בערובה בהעדר עילת מעצר, על תנאי הערובה להלום תכלית זו, ובנוסף, עליהם לעמוד בדרישת המידתיות (בש"פ 63/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 160, 164 (1998). להלן: עניין אדזיאשווילי; בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2008) פסקאות 8 ו-12 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה. להלן: עניין פואז; בש"פ 6800/05 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2005); בש"פ 2137/96 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 504, 507 (1996). להלן: עניין רודמן). עוד יצוין, כי לעמדת הפסיקה קיימת הבחנה עקרונית בין התנאים המוטלים על משוחרר בערובה שלגביו קיימת עילת מעצר לבין משוחרר בערובה שעילה כזו אינה מתקיימת לגביו, שכן מסלול השחרור בערובה הקבוע בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים "לא בא להכניס ב'דלת האחורית' את שלא ניתן להשיג על-פי הוראותיו של סעיף 21א לחוק. ואין זה סביר לומר, כי בית המשפט יהא מוסמך להטיל אותה מגבלה ממש לשחרור הנאשם, בין שיש עילת מעצר נגדו לפי סעיף 21א ובין שאין עילה למעצרו" (בש"פ 917/89 קדם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 568 (1989. להלן: עניין קדם; עניין הורוביץ בעמ' 702;  עניין אדזיאשווילי בעמ' 164).

6.        בקביעת תנאי הערובה על בית המשפט לשקול, בין היתר, את מהות העבירה המיוחסת לנאשם; את המידע המצוי בידי התביעה; את עברו הפלילי של הנאשם; את מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת; וכן את האפשרות שהנאשם יוכל לעמוד בתנאי הערובה האחרים (ראו סעיף 46(ב) לחוק המעצרים). יוער, כי אף שאופייה של הערובה אינו צריך להיגזר, באופן בלעדי, ממצבו הכלכלי של העורר או מחומרתן ומהותן של העבירות המיוחסות לו, הרי שהוראת סעיף 46(ב) לחוק המעצרים - והפסיקה שבאה בעקבותיה - אינם מותירים ספק באשר לכך שניתן להביא שיקולים אלה במניין השיקולים לעניין גובהה ואופייה של הערובה (לעניין ההתחשבות במצבו הכלכלי של הנאשם ראו, בשינויים המחויבים: בש"פ 284/05 רבי כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2005); בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (20.12.1995); עניין רודמן בעמ' 507. לעניין ההתחשבות באופיין של העבירות ראו, למשל, פסקה 5 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 1772/05 רש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2005). להלן: עניין רש).

7.        שיקול נוסף עליו יש ליתן את הדעת הוא השלב בו מצוי ההליך הפלילי, שכן אין דומה הטלת ערובה על מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום להטלת ערובה על נאשם או על מי שנידון וערעורו תלוי ועומד. נזכיר, כי משמעות הגשתו של כתב האישום היא כי לעמדת התביעה, קיימות ראיות לכאורה המבססות אישום ברמה המקימה סיכוי סביר להרשעה (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; בש"פ 917/89 קדם נ' מדינת ישראל,פ"ד מג(4) 568, 570 (1989); ע"פ 5307/09 דיוויס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.7.2009); קדמי חלק שני, בעמ' 913)  ועובדה זו היא בעלת משמעות בקביעת הערובה. על האיזון הראוי בין מכלול שיקולים אלה עמדה, באחת הפרשות, השופטת א' פרוקצ'יה:

"מטרתם של תנאי השחרור [בערובה] נועדה להבטיח את התייצבות הנאשם למשפט ומניעת התחמקותו מההליכים המתנהלים נגדו. לצורך כך ראוי לשקול... את מכלול נסיבות העניין, ובהן - מהות העבירה, רקעו הקודם של הנאשם, מצבו הכלכלי, יכולתו לעמוד בתנאי הערובה, הסיכון להימלטותו, וכל כיוצא באלה; ממכלול השיקולים האמורים נגזרים תנאי השחרור בערובה, מהותם והיקפם. בהערכת תנאי הערובה חשוב למצוא את נקודת האיזון הראויה אשר תבטיח מצד אחד את תכליתם - התייצבות הנאשם למשפטו, ומצד שני לא תעמיס עליו נטל מיותר אשר הוא יתקשה לעמוד בו, וייעצר עקב אי יכולתו לענות לתנאים אף שאין הם חיוניים להבטחת תכלית ההתייצבות למשפט" (עניין רש בפסקה 4. כן ראו: עניין הורוביץ, בעמ' 702).

מן הכלל אל הפרט

8.        בגדרי ההליך שלפנינו, אנו תרים, אפוא, אחר האיזון הראוי בין הרצון להבטיח, במידת האפשר, את התייצבותו של העורר להליך המתקיים בעניינו לבין המחויבות להטיל עליו ערובה מידתית, שאיננה חורגת מן הדרוש לשם הבטחת התייצבותו כאמור. ראשית, באשר לשאלת התייצבותו של העורר להליך. העורר - המתגורר, כאמור, בחוץ-לארץ - התייצב ללא פחות מ-12 חקירות אליהן זומן בישראל. הוא הגיע לארץ לצורך החקירות על חשבונו, ומסר בחקירותיו הודעות מפורטות. את כל זאת עשה, שעה שהוטלה עליו ערבות עצמית בגובה 500,000 דולר וערבות צד ג' בגובה 400,000 ש"ח. על רקע נתונים אלה סבר בית המשפט המחוזי, כי החשש להימלטותו של העורר מן הדין הוא, לעת הזו, ערטילאי. דבריו אלה של בית המשפט המחוזי, על רקע מכלול הנסיבות שלפנינו, מחייבים הבהרה.

           אכן, אין כל אינדיקציה ראייתית ישירה לכוונת הימלטות מן הדין מצידו של העורר ואין חולק כי התייצבותו לחקירות עד כה עומדת לזכותו. אולם, כבר נקבע כי "אך לעיתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט כי בכוונתו של נאשם להימלט מן הדין וברגיל תילמד כוונתו מכלל נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה שבה הואשם" (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3) 133, 144 (1994)). כאמור, העורר מתגורר מזה שנים רבות בחו"ל. מרכז חייו איננו בישראל. תדירות ביקוריו כאן פחתה באופן משמעותי מאז החל ההליך בעניינו ובנוסף, לפני זמן לא רב הוא החליף את מקום מושבו באירופה. העורר מחזיק בדרכון זר אחד לפחות, ואף אם הגשת הבקשה לויתור על דרכון ישראלי פתוחה לפרשנויות שונות, לא ניתן לחלוק על כך שקבלתה תצמצם אף יותר את זיקתו של העורר לארץ. לכך מתווספת העובדה שעל-פניו, ניהול חקירתו של העורר לא היה חף מקשיים, אשר נגרמו עקב העיכוב במתן הסכמה מצידו להגיע ארצה ולהיחקר. נוכח האמור, אין לבטל את החשש עליו מצביעה המדינה ויש ליתן לו משקל מתאים, בצד הנתונים האחרים אשר מצביעים על כך שעד כה, התייצב העורר לחקירות אליהן נקרא.

9.        שיקולים נוספים עליהם יש ליתן את הדעת הם, כאמור, מצבו הכלכלי של העורר, אופיין של העבירות המיוחסות לו והשלב אליו הגיע ההליך המתנהל בעניינו. מצבו הכלכלי של העורר אינו שנוי במחלוקת. אין חולק על כך שהינו עתיר נכסים ואין חשש כי הוא ייעצר משום שאין ביכולתו לעמוד בהפקדת ערובה בסדרי הגודל שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. נוסיף ונזכיר, כי כתב האישום שהוגש נגד העורר ושותפיו הוא מורכב ביותר, ומחזיק עבירות רבות ומסועפות של הלבנת הון. מדובר בעבירות רחבות היקף, המצויות במדרג חומרה גבוה והעונש הקבוע המרבי בצידן - כבד. זאת ועוד. עובר להגשת כתב האישום, אכן הוטלו על העורר ערובות בסכומים מוגבלים יותר מאלה שהוטלו עליו בהחלטה נושא הערר שלפניי. אולם, מאז חל שינוי במצב המשפטי נוכח הגשת כתב אישום נגד העורר, ועובדה זו יש בה כדי להשפיע על גובהה של הערבות הנדרשת לצורך הבטחת התייצבותו להליך המתנהל בעניינו. לבסוף, אף שהצדדים לא הפנו להחלטות שנסיבותיהן זהות לגמרי למקרה שלפנינו - הן במישור של חומרת העבירות והיקפן, הן במישור של השלב הדיוני, הן במישור מיקומו של הנאשם בהיררכיה העבריינית - הרי שעיון בהחלטות שנסיבותיהן קרובות לענייננו, עשוי להוות אינדיקציה טובה לגובה הערבויות הנדרשות בענייננו.

10.      באיזון הכולל בין השיקולים עליהם עמדתי, אני סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי להטיל על העורר ערובה שגובהה פי עשרה לערך מזו שהוטלה עליו עובר להגשתו של כתב האישום - חורגת מן הדרוש לצורך הבטחת התייצבותו להליך המשפטי המתנהל בעניינו. אכן נוכח התקדמות ההליך המשפטי בעניינו של העורר, הייתה הצדקה להחמיר בגובה הערובה שהוטל עליו. בנוסף, היה מקום ליתן משקל למצבו הכלכלי לאופיין וחומרתן של העבירות המיוחסות לו, ולצורך בהבטחת התייצבותו נוכח החשש שיסודו בנתונים עליהם עמדנו לעיל . בצד האמור, לעמדתי יש ליתן משקל של ממש לשיקולים המצויים על הכף הנגדית של המאזניים, היינו, לכך שעד עתה, התייצב העורר לחקירות שלשמן הגיע במיוחד ממקום מושבו בחו"ל, וכן לכלל המחייב אותנו לשמור על מידתיותה של הערובה המוטלת על נאשם. מצאתי כי איזון זה מאפשר למתן במידת מה את הערבויות שנקבעו. לפיכך, חלף הערבויות שנקבעו בהחלטה נושא הערר, יוטלו על העורר הערבויות הבאות:

א)   העורר יפקיד ערבות עצמית בגובה  8  מיליון ש"ח.